קרישת דם בדרך כלל לא קיימת בין אם היא טובה או רעה.לקרישת דם יש טווח זמן תקין.אם זה מהיר מדי או איטי מדי, זה יזיק לגוף האדם.

קרישת הדם תהיה בטווח תקין מסוים, כדי לא לגרום לדימום ולהיווצרות פקקת בגוף האדם.אם קרישת הדם מהירה מדי, זה בדרך כלל מצביע על כך שגוף האדם נמצא במצב קרישי יתר, ונוטים להופיע מחלות לב וכלי דם וכלי דם במוח, כמו אוטם מוחי ואוטם שריר הלב, פקקת ורידים בגפיים התחתונות ומחלות נוספות.אם הדם של החולה מקריש לאט מדי, סביר להניח שיש לו הפרעות בתפקוד קרישה, נוטה למחלות דימומים, כמו המופיליה, ובמקרים חמורים, ישאיר עיוותים במפרקים ותגובות שליליות אחרות.

פעילות תרומבין טובה מצביעה על כך שהטסיות מתפקדות היטב והן בריאות מאוד.קרישה מתייחסת לתהליך של מעבר דם ממצב זורם למצב ג'ל, ומהותו היא תהליך המרת פיברינוגן מסיס לפיברינוגן בלתי מסיס בפלזמה.במובן הצר, כאשר כלי הדם נפגעים, הגוף מייצר גורמי קרישה, המופעלים בתורם לייצור תרומבין, שהופך לבסוף פיברינוגן לפיברין, ובכך מקדם את קרישת הדם.קרישה כוללת בדרך כלל גם פעילות של טסיות דם.

השיפוט האם הקרישה טובה או לא היא בעיקר באמצעות הדימום ובדיקות המעבדה.תפקוד לקוי קרישה מתייחס לבעיות עם גורמי קרישה, כמות מופחתת או תפקוד לא תקין, וסדרה של תסמיני דימום.דימום ספונטני יכול להתרחש, וניתן לראות פורפורה, אכימוזה, אפיסטקסיס, חניכיים מדממות והמטוריה על העור והריריות.לאחר טראומה או ניתוח, כמות הדימום עולה וזמן הדימום יכול להתארך.באמצעות זיהוי זמן פרותרומבין, זמן פרוטרומבין מופעל חלקית ופריטים נוספים, נמצא כי תפקוד הקרישה אינו טוב, ויש לברר את סיבת האבחנה.